איך לא ליפול לציניות

קראתי שבוע שעבר משפט שכתב משקיע מוביל בישראל שסיפר על עצמו שכשהוא נכנס להיות משקיע לראשונה הוא התייעץ עם משקיע ותיק ומנוסה שאיחל לו במזל טוב ובהצלחה ואמר שהוא מקווה שיצליח להישאר במקצוע בלי להפוך לציניקן מוחלט.

 

והבנתי. באמת שהבנתי.

גם מתוך הניסיון שלי בעבודה עם מעל 400 סטארטאפים עד היום, וגם מדברים אחרים ששמעתי ממשקיעים אחרים בעבר.

 

קל להיות ציני כאשר יותר מחצי מהעבודה שלך זה לפגוש יזמים עם חלומות ואש בעינים ואחרי 5 דקות להבין שאתה הולך להגיד להם לא.

וגם לאלו שאחריהם לא..

וגם לאלו שאחריהם…

וגם לאחריהם…..

וככה יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע.

 

אז איך משקיע/ה ממשיכ/ה להיות חולמ/ת בעצמו/ה ומקווה כנגד הסטטיסטיקה שתכף הדלת תיפתח ותיכנס היזמת או היזם שיסחפו אותו/ה עם כל הדברים שהוא/היא מחפשים (שעליהם אני גם מרחיב בוובינר הפתוח לקהל שבוע הבא שפרסמתי בפוסט הקודם).

 

איך אתה משמר חלומות ונחמדות ואמפתיה לאנשים עם חלומות ולא נהיה אדיש וקר וחסר סבלנות?

 

הסוד האמיתי הוא אמפתיה. להיות מסוגל לראות את עצמך בנעליים של האחר.

להבין את הסיטואציה שלו/ה, להרגיש את הרגשות שהיית מרגיש אם היית שם בנעליהם.

 

והסוד הזה נכון לא רק למשקיעים ולא רק לפיצ’ השקעה.

בהרבה מקומות בעסקים – כיזמים/ות, כמנהלים/ות – קל לנו להיות צינים. לראות את המשימה ולא את האדם. לראות את היעד הטכני ולא את המהות העסקית של מה שאנחנו רוצים להשיג.

גם העייפות שוחקת והופכת אנשים לפחות נחמדים והרבה פחות סבלניים.

 

צריך לעבוד באופן אקטיבי על היכולת להיות אמפטי.

לחשוב את האחר, לראות את החיים שלו מהזוית שלו. גם פה, כמו בהרבה מאד מקומות בחיים, החיים הם משחק של תפקידים.

וכשמצליחים לעשות את זה, אז פתאום החיים (העסקיים והפרטיים) תופסים תאוצה. דברים מתחילים להסתדר יותר טוב. הבנה זה סוג של קסם שגורם ליוונים עתיקים לרוץ ברחובות ולצעוק איוריקה 😊
והמם בשביל הכיף.