להיות מחונן – פוסט המשך

להיות מחונן זה דבר מתסכל

 

בהמשך לפוסט מאתמול על חוויות היומיום שלי ושל לקוחות מחוננים חזרו אלי עוד כמה אנשים שאני מכיר ושיתפו בעוד דוגמאות שביקשו שארשום ואשתף,

אז יאללה …

 

תסכול מלהסביר כל דבר קטן

אתה אומר משהו,

משהו שאת מרגיש שהוא הכי פשוט ומובן עבורך.

משהו טריוויאלי, ברור מאליו.

ואף אחד לא מבין.

לא מבינים למה אתה מתכוון,

לא מבינים איך הגעת לזה

או שלא מבינים איך זה קשור לנושא עכשיו ואתה צריך להסביר.

 

והרבה פעמים אין הסבר

ההסבר עצמו נתקע בגרון לא פעם.

כמו שתיארה לי את זה יפה כמה פעמים מחוננת שאני מכיר

"יש שאלה ואני פשוט יודעת את התשובה.

תהליך המחשבה שלי קפץ מא' ל ת' בלי לעבור בשום שלב באמצע.

אני יודעת את התשובה ואני יודעת שהיא נכונה,

כשבודקים אותי מגלים שהיא נכונה.

מה שאני לא יודעת זה להסביר.

מבקשים הסבר וזה הגיוני שיבקשו,

אבל אין לי הסבר.

אצלי בחשיבה שלי זה קפץ ישר מהשאלה לפתרון.

ועכשיו אני מסתבכת כי אני צריכה להמציא שלבים באמצע שלא היו באמת כדי להסביר את עצמי לאנשים שלא מבינים."

 

תן להתקדם כבר

החיים הם בקצב מואץ.

המוח עובד כל הזמן, כל דקה של ערות.

ובכל דקה יש 60 שניות

וב 60 שניות חולפות הרבה מחשבות בראש.

הרבה שאלות עולות ונפתרות בדקה.

בלי בעיה.

זה פשוט קורה.

ואז אתה שולח איזו שאלה טריוואלית למישהו,

משהו שדורש לקבל איזו החלטה שאתה מקבל כאלו בחצי דקה,

והוא או היא נתקעים עם זה.

לא חוזרים אליך.

והזמן עובר, ועובר, ועובר….

ואתה במחשבות שלך כבר תולש שיערות ומשתגע.

 

מה לוקח להם כל כך הרבה זמן ?

 

בא לך לצרוח.

תקבל כבר את ההחלטה,

וואלה, זה לא מסובך,

תן תשובה – כן / לא / שחור / לבן.

 

אתה רוצה להתקדם ומרגיש שאנשים אחרים עם האיטיות שלהם הם כמו משקולות שמכבידות עליך.

ואז, אחרי 6 שעות בלתי נסבלות, חוזרים אליך סוף סוף,

אבל עם שאלות הבהרה כי לא הבינו …

 

מה שמוביל אותנו למאפיין הבא:

 

אין עם מי להנות פה

אתה בא לתכנן מערכת,

ואיזה כיף, זה מורכב,

יש כאן איזה 100 אילוצים שצריך להתחשב בהם ביחד,

סוף סוף משהו לנעוץ בו שיניים.

משהו שיקח זמן,

אתגר מחשבתי שדורש פוקוס ומאמץ אמיתיים.

כיף ממש.

ואז אתה נדרש לערב אנשים אחרים.

כי חלק מהדברים זה באחריותם או בתחום שלהם.

וחלק זה דברים שאתה ממש לא יודע והם כן אמורים לדעת.

אתה בא ומציג ומסביר ומבקש את העזרה,

והם נתקעים כבר על ההתחלה.

המורכבות של הבעיה קשה להם מאד והם צריכים איזה שבוע או שבועיים לעכל אותה.

וואלה, יש מורכבות בבעיה, זה בדיוק הכיף פה,

אבל מה הסיפור בלשקלל בראש 100 אילוצים בו זמנית.

זה פשוט רץ ברקע ודורש קצת פוקוס,

למה אתם חייבים לעכב כל הזמן…

 

יש עוד הרבה,

מגוון בעיות שאף אחד לא יודע לפתור ותמיד באים אליך בשבילן,

רק שהן בעיות דביליות.

אבל אף אחד אחר לא מוכן לגעת בהן במקל.

 

יש את החוויה הנגדית הנהדרת.

אותו רגע מדהים שאתה מדבר עם בנאדם ומגלה שהוא בקצב שלך.

5 דקות של כיף פתאומי !

 

יש את המקרים האלו שאתה מפוטר.

כי אתה אדם קשה שבעייתי לתקשר איתו.

ואז מתברר שצריך 3 אנשים שיחליפו את מה שאתה עשית לבד.

אבל אף אחד לא מדבר על זה.

ובחפיפה אף אחד מהשלושה לא מבין חצי ממה שאתה מעביר.

 

יש את הדחף לפרפקציוניזם.

לא בגלל שאתה באמת פרפקטציוניסט

אלא כדי לאתגר,

ובגלל שאסתטית זה יפה.

 

ועוד ועוד, אבל הכיוון מובן והפוסט מוגבל בתווים

———

 

הפער הוא קבוע ומשפיע על כמעט כל סיטואציה בחיים

הוא לא יעלם אף פעם.

אבל יש מה לעשות כדי להקטין את החיכוך ואת התסכול.

שיפור של סגנון תקשורת.

בחירה צורת עבודה ומקצוע שיותר מתאימים.

בחירת סוג האנשים לעבוד מולם ואיתם.

תיאום ציפיות שלך מאנשים אחרים.

מרחב התאוורוות יומיומי לעצמך.

 

החיים לא חייבים להיות עם שכבה צפה של תסכול שמלכלכת את כל החוויות.