להיות מחונן

להיות מחונן זה לא שוס

אני מחונן ואחוז ניכר מהלקוחות שלי הם מחוננים.

אחוז משמעותית גבוה יותר מהשיעור שלהם באוכלוסיה.

לא יודע אם זה מאפיין של התעשייה או משהו אצלי, אבל זה המצב.

 

החלק המעניין בזה הוא שרובם לא אובחנו כמחוננים בהיותם צעירים,

וחלק גדול מהקשיים שהם סובלים מהם כיום הם תוצאה ישירה מכך.

 

אפשר לראות הבדל משמעותי בהתנהלות ובקשיים בין אלו שאובחנו בצעירותם.

כלומר מאז שהיו קטנים נאמר להם שהם בעלי מאפיין שונה מהאנשים סביבם.

לבין אלו שלא נאמר להם והם פעלו תחת ההנחה שהם וכול הסובבים אותם הם בגדול אותו דבר.

 

פעם חשבתי שזה עניין אישי.

יש אנשים כאלו ויש אנשים כאלו ולכל אחד מהם יש את האישיות שלו וכל אחד מתמודד עם קשיים בצורה מסויימת.

זו אימרה שהיא כמובן נכונה.

אבל, כאשר אתה עובד עם מספיק אנשים אתה רואה דפוסים שחוזרים על עצמם.

ואם אתה עובד עם מספיק אנשים מספיק זמן אתה גם מתחיל לקשר דברים.

 

למה אני מתכוון ?

נתקלתי פעם אחר פעם ב-3 מאפיינים שמגיעים עם המחוננות ושמקשים על התקשורת הבינאישית ובמצבים חברתיים.

 

המאפיין הראשון, המוח רוכב עליך כל הזמן

זה מין איבר רעב שרוצה כל הזמן שתאכיל אותו בדברים מעניינים ובעיקר מסובכים.

צריך כל הזמן משהו לנעוץ בו שיניים ולחשוב עליו.

משתעמם בקלות מבעיות פשוטות וישר דוחק בך לחפש משהו מאתגר.

זה לא נגמר בשום שעה.

המוח כל הזמן מחפש מה לחשוב עליו ולפרק אותו.

ביום,

בלילה,

כל הזמן.

 

זה כמו סקרנות של ילדים קטנים, רק שזה נמשך כל החיים.

 

אנשים אחרים, שחיים עם סקרנות ברמה מופחתת, לא מבינים את הקטע.

לא מבינים למה "אתה מחפש כל הזמן לסבך דברים",

או למה "אתה כל הזמן קופץ מדבר לדבר",

"למה אתה חופר בנושאים של העבודה גם כשאתה אמור להיות בזמן פנאי ?".

 

המאפיין השני, הזכרון הוא פי כמה יותר חזק משל האדם הממוצע

פיסות מידע "מעניינות" נכנסות למוח – כי קראת או שמעת – וזהו.

הן שם,

אין בעיה לזכור אותם.

הן תקועות שם לכל החיים.

משפטים כמו "לדעתי זה ככה וככה כי קראתי על זה או שמעתי את X אומר שזה ככה" הם משפטים סבירים.

רק שאצל מחוננים אתה יכול לגלות "שקראתי על זה" היה לפני 7 שנים "ושמעתי את X מדבר על זה" היה לפני עשור.

וכמובן, כמות הפרטים של העבודה הנוכחית שאתה זוכר Off hand היא עצומה.

אנשים מסביב פשוט לא יודעים לעכל את כמות המידע הזה.

והמחונן עצמו לא מבין (אם לא אובחן בילדותו) איך הם לא זוכרים בקלות את כל הדברים הללו.

 

המאפיין השלישי, ראיית מגמות / דפוסים

זה אולי המקום שהכי הרבה תסכול נוצר ממנו.

אתה נכנס לפגישה עם אנשים שרוצים לדבר איתך על משהו.

תוך פחות מ 3 דקות אתה מבין על מה מדובר, מה הבעיה, ומה הפתרון,

מבין למה הגיוני ללכת על הפתרון הזה עכשיו,

ומבין גם את הכשלים שהפתרון הזה יביא עוד 6 חודשים.

אתה מתחיל לענות להם מה צריך לעשות כדי לא ליפול בבור עוד 6 חודשים,

והם כועסים עליך כי הם עדיין לא סיימו להסביר, לא שאלו שום שאלה ולא ביקשו שום משוב.

בסופו של דבר אתה מסומן כמי שלא מקשיב, אין לו תרבות דיון ומתנשא,

שכל זה נגיד ניחא.

אם זה רק היה נעצר שם.

אבל התסכול האמיתי מגיע אחרי 6 חודשים,

כשהם חוזרים אליך להגיד שהם נפלו בבור.

אותו בור שראית מראש אבל לא רצו להקשיב.

אז באמת בא לך לצרוח.

 

אם מוכרים לכם המקרים הללו, אשמח לשמוע איך אתם/ן מתמודדים/ות ?