מריבות בין שותפים – טוב או רע ?
מריבות בין שותפים
מקובל לחשוב שמריבות בין שותפים זה דבר נורא.
הרבה יזמים מרגישים שמריבה היא כבר חצי הדרך לקראת פירוק החברה / השותפות.
הניסיון שלי לימד אותי שהמציאות היא הפוכה.
מריבות הן הכרח, ושותפים שלא רבים הם בדרך לפירוק החברה / השותפות.
למה מריבות זה אחלה ?
זה בעצם מתחיל מלמה רבים בכלל.
רבים משתי סיבות (בעיקר).
או בגלל שוני בתפיסת עולם (שזה ערכים שונים מבית, הבנת מציאות שונה).
או בגלל מחסור במידע וקפיצה למסקנות שגויות (שנובעות לרוב ממבנה אישיות של בנאדם).
אז מה בעצם יש לנו כאן ?
שוני בתפיסת עולם בהקשר של עסקים זה הרבה פעמים מגיע לשאלה כמה צריך להשקיע ועל מה.
למשל האם אנחנו בונים מוצר טכני "טהור" שמבחינה טכנית הוא אלגנטי, מושלם, נקי ויפהפה,
או שאנחנו מתפשרים על החזון הטכני כי המציאות לוחצת והלקוח פחות מעניין אותו השלמות ?
במקרים של חוסר הסכמה חשוב לדבר ולפעמים עולים הטונים.
רבים כי כל אחד מאמין בחוזקה בתפיסת עולם שלו.
אבל המריבה היא חלק מהתקשורת, חלק משחרור הלחץ והמתח.
ובסוף כל שותף מבין טוב יותר את השיקולים שמנחים את השותפים האחרים (ויש שיקולים).
ואחרי שפורקים את כל מה שבבטן ואת הלחץ שחונק בגרון של מה זה אומר עלי אם אני עושה ככה ולא כמו ש"נכון וחייבים",
אז מצליחים גם להקשיב ומגלים שיש הרבה ערכים ורצונות משותפים.
ומהמקום הזה מגיעים להחלטה מוסכמת.
ולזה לרוב לא ניתן להגיע בלי מריבה.
למה לא ?
כי הרבה פעמים אפילו אנחנו לא מבינים מספיק טוב מה באמת דוחף אותנו לתפיסות שלנו.
ורק כשהטונים עולים אז פתאום אנחנו צועקים את זה בלי שתכננו.
פתאום אנחנו שומעים את זה נאמר על ידנו.
וגם השותפים האחרים שומעים.
ואז זה על השולחן ואפשר להתייחס לזה.
מה באמת מפחיד אותנו. מה באמת חשוב לנו.
מהי הסיבה האמיתית להתעקשות שלנו.
מה לגבי המקרה של מחסור במידע וקפיצה למסקנות ?
כאן לרוב עולה הדם לרקות בתוך שניות.
אני שומע את הצד השני אומר משהו, נעלב ממה שחשבתי ששמעתי ומתפוצץ תוך שניה.
ברוב רוב המקרים מה שהוביל למצב הוא סגנונות עבודה שונים או סגנונות תקשורת שונים.
לכאורה כל מה שצריך היה לעשות הוא לעצור שניה, לתת אמון ולשאול.
אבל בפועל, בזרימה של היומיום, זה תופס אותנו בהפתעה וההפתעה מייצרת לחץ שיוצא במריבה.
שומעים משהו, מפרשים לא נכון, קופצים למסקנה, העלבון תקוע בגרון, ועולים להתקפה.
ואז, במריבה, המידע החסר צף, וגם הצד השני נעלב.
וכאן יש קטע קריטי של איך רבים
חשוב לדעת לריב נכון.
לריב נכון אומר שמותר לכעוס ומותר להרים את הקול, אבל מכבדים את הצד השני.
זוכרים שהם בעדנו. זוכרים שהם בסדר. זוכרים שאוהבים אותם.
לא מעליבים.
מותר להיות כועסים אבל לא לקלל או להקטין את האדם שממול.
אם מצליחים לעשות ככה, אז בסוף המריבה מבינים מה היה באמת.
מבינים שטעינו בקפיצה למסקנות לא נכונות.
מתנצלים ולומדים לפעם הבאה.
מה קורה אם לא עושים את זה או את זה ?
אם מחזיקים חזק את העלבון, התסכול והכעס בבטן.
מכילים הכל, העיקר לא חס וחלילה לריב.
אז אחד משני הדברים הגרועים הבאים קורה (או שניהם)
האפשרות הראשונה היא שהכל מצטבר ומצטבר וברגע מסויים זה כבר נהיה יותר מדי.
ואז זה מתפרץ התפרצות אדירה ללא כל פרופורציות.
לרוב על איזה משהו קטן ולא באמת משמעותי.
ואז המריבה היא "שורפת" ממש.
וצריך חיבור חזק מאד בין היזמים כדי להשתקם ממנה.
האפשרות השניה היא שבגלל כל מה שבבטן מתחילות להיות כל מיני דקירות קטנות ומגעילות.
בכל מיני מצבים קטנים ביום יום נפלטת פתאום איזו הערה מגעילה או מקטינה.
ובסוף זה מצטבר לפיצוץ גדול ולהאשמות ועלבונות שאותם אחר כך קשה לשכוח וקשה למחול.
בקיצור, אל תפחדו מלריב, תפחדו מלהעליב ולהשפיל.
כעס שהתברר לא נכון אפשר לתקן, עלבונות והשפלות מפרקות שותפות.