מתי להיות טיפוס מרצה הופך מיתרון לחיסרון ?
מתי להיות טיפוס מרצה הופך מיתרון לחיסרון ?
להיות בנאדם נחמד זה טוב.
זה נותן הרבה יותר ערך בחיים ובעסקים מאשר להיות קשוח מדי או מגעיל לאנשים אחרים.
אפילו אגיד, שבהשוואה בין יזם שהוא טיפוס מרצה לבין יזם שהוא לא,
אם כל שאר היכולות זהות, הטיפוסים המרצים מתקדמים יותר טוב עם הלקוחות שלהם.
אבל, יש נקודה שבה היתרון נהפך לחיסרון
והנקודה הזו מגיעה כאשר אתה מתחיל לנהל צוות של עובדים.
לא אחד או שניים, אלא חמישה או יותר.
כשאתה מנהל עובדים עדיין מומלץ מאד להיות נחמד.
לא באמת צריך להסביר למה, נכון?
אבל כדי להיות מנהל טוב אסור בתכלית האיסור להיות טיפוס מרצה.
יש הרבה תכליות בתפקיד הניהול אבל אחת העיקריות שבהן היא לקבל החלטות.
ובפרט החלטות קשות.
כאלו שאנשים מעדיפים להימנע מהן.
כאלו שיהיו מי שיפגעו מהן ולא יאהבו את ההחלטה.
אחת הדוגמאות הקלאסיות להחלטות קשות היא לפטר עובדים כשצריך.
אין מי שניהל במשך שנים ולא היה במקום הזה.
ואין מי שניהל והגיע למקום הזה בפעם הראשונה ולא רעד מפחד.
אתה דוחה חודשים, חצי שנה ויותר, לפני שאתה עושה סוף-סוף את השיחה עם העובד.
אבל, חששות של פעם ראשונה בצד, וחוסר הנעימות של השיחה עצמה בצד,
(שהיא אכן לא שיחה קלה אבל לא חייבת להיות נוראית אם מנהלים אותה נכון)
לא לפטר עובד שנדרש לפטר אותו זו אחת הטעויות הגדולות בניהול.
זה הורס צוותים טובים,
מקטין אותכם כמנהלים,
ומקטין את היכולת שלכם לנהל את שאר הצוות.
זה קורה הכי הרבה עם עובדים שהם בסדר.
עובדים שהם לא נוראים, אבל גם לא טובים.
יש בהם צדדים שהם בסדר (אבל רק בסדר),
אפשר לסמוך עליהם (עד לרמה כלשהי),
ויש להם צדדים שהם ממש על הפנים.
ודיברתם איתם על זה בעבר.
יותר מפעם אחת.
וניסיתם וחנכתם.
אבל זו רמת היכולת שלהם – ככה הם בנויים.
ועכשיו צריך לעשות את ההחלטה.
והפחד מזה שתהיו אנשים "רעים" משתק אותכם.
אתם מדמיינים איך יאשימו אותכם שאתם לא בסדר.
ואתם כבר מאשימים את עצמכם שאתם לא בסדר.
אתם מרגישים תקועים.
סוחבים את זה חודש,
ואז עוד חודש,
ובום עברה כבר חצי שנה בלי לעשות את השיחה.
והמצב לא משתפר.
נהפוך הוא, נהיה יותר גרוע !
זה גורר למטה את כל הצוות.
זה דורש ממכם ומשאר העובדים להתאמץ יותר.
כדי לתקן ולסדר את העבודה הלא מספיק טובה של אותו עובד.
זה יוצר מרירות בצוות.
ומתח בינם לאותו עובד.
וגם טינה כבושה בין העובדים לבינכם.
על זה שאתם לא עושים את מה שצריך לעשות.
לא עושים את העבודה שלכם כמנהלים.
וכל זה למה ?
כי טיפוס מרצה מפחד פחד מוות ממריבות.
מבחינתו מריבה, בפרט אם יש חשש לצעקות, היא סוף העולם.
אירוע לא נעים ששובר להם את הדימוי העצמי שלהם.
הדימוי שהם "תמיד בסדר".
"תמיד עוזרים ומוצלחים".
בשורש הדבר, הדימוי שהם אף פעם לא יפגעו באחר.
ושבירה של הדימוי העצמי של עצמך היא קשה.
היא גם נדרשת לטובת צמיחה והתפתחות.
אבל אין ספק שהיא קשה מאד.
אבל מה לעשות, שכל עוד לא מתמודדים עם זה.
כל עוד לא מנהלים את הפחד הזה,
מה שיוצא זה שהפחד הזה מנהל אותנו.
לרוב, מניסיוני בליווי מנהלים, מספיק מישהו טוב שילווה אותך ויחנוך אותך,
כדי שתגלה אחרי פעם או פעמיים שעברת את זה בשלום.
ההבנה שהשמיים לא נפלו תחלחל.
כל הסרטים הרעים שהרצת בראש לא התממשו.
ואז היקף הפחד הזה קטן מאד.
ועכשיו אתה מנהל אותו במקום להיפך.
ספרו איך היתה הפעם הראשונה שלכם שהייתם צריכים לפטר עובד או עובדת בינוניים ?